כשלקחתי את הספר לידי, תהיתי ביני לביני למה אני צריכה לקרוא עוד ספר על אהבה, מה עוד אני יכולה ללמוד כשיש כל כך הרבה אהבה בחיי. אבל מתברר שהיה זה צעד מאוד נבון.
כשיצאתי לחופשה בדרום הרחוק לקחתי איתי את הספר, ישבתי מול הים האדום באילת עם הנופים של ההרים הרחוקים ושקעתי כולי בקריאה.
יש משהו בדרך שבה דון מיגל רואיז מציג את הדברים, שיוצר בעבורי תמונה מיוחדת.
הדרך שבה הוא כותב על האהבה מקרבת אלינו את האפשרות לחיות חיי אהבה והופכת את מה שנדרש כדי ליצור לנו חיים כאלה לדבר ממשי מאוד.
המחבר מצליח להגיד במעט מילים יחסית מה עוזר לייצר חיים של אהבה ומה מפריע לעשות זאת, וכן למה זה עוזר או מפריע. הוא מביא בהירות למושגים מופשטים למדי, בהירות שמתורגמת לעשייה ממש, להתנהגות, למחשבות ולתרגולים.
אחרי שקראתי את הספר הרגשתי שיחד עם כל מה שאני כבר עושה, הוא מחזק, מרחיב ומדייק אותי עד כדי כך, שגם ידע שהופיע בחיי, לפעמים במקרה, והיה שמור בתת-מודע, עלה למודע שלי והפך לידע מעשי בכל רגע שאצטרך. לדוגמה, המחבר פורש לפני הקורא, באופן מוחשי מאוד, את משנתו הסדורה על הנזק שגורמת תלות בין בני זוג לאהבה שלהם.
זאת ועוד, באופן הכתיבה שלו על אהבה יכולתי להרגיש אותה ממש ולהתמלא ממנה.
אני ממליצה לכל מי שרוצה להפוך את האהבה לזמינה יותר בחייו לקרוא את הספר ואולי יותר מפעם אחת.
זמן רב אני מחכה לרגע שאוכל לספר על הספר שכתבתי ויוצא לאור בימים אלו ממש. אני שמחה להביא כאן את דבריו של המשורר יאיר הררי, שמובאים בתחילת הספר:
חניכה היא תהליך ריפוי של הנפש והיא נעשית בעזרת בנייה ושיפור היחסים בין החלקים שבתוך הנפש. הכותבת מציגה את היחסים בין החלקים בתוך הנפש דרך סיפורי עם שנאספו במקומות ובזמנים שבהם לתרבות המודרנית עדיין לא הייתה דריסת רגל.
“אני עומד להוביל אתכם דרך מספר שלבים, תכנית שיעורים במעשה האהבה, אם תרצו לקרוא לזה כך. זהו תהליך. כל שלב הוא אמצעי, לא המטרה עצמה. ההוראות שבספר זה יקרבו אתכם יותר ויותר לאהבה של ממש, אבל אינכם יכולים לזרז את התהליך או לכפות עליו את רצונכם. הרשו לאהבה לפעול בתוככם – והיא תפעל.”
הספר “ערות” נכתב על ידי תמר מור סלע, שהיא עיתונאית ויוצרת. הספר מביא את סיפוריהן האמיתיים של נשים שמשתפות את הקוראים ביחסיהן לגבי המין, המיניות והעונג ומספרות על התפתחות המיניות שלהן.
